top of page

A pure

black lily

By: David Abgy

1996

כמו עמד הזמן. משתהה ובוחן את משקעיו. ומשקעי הזיכרון מקבלים גוון שאין לו זמן. אפור. והזמן הופך את הזיכרונות לסמלים. מקפל בם עבר עם הווה. אי אפשר להתייחס לציוריה של חנה נוה ללא נימה לירית משהו. יש בהם איכויות ומצבים הלקוחים כמו מתוך שירה, הדורשים לעצור ולהקשיב. והמקשיב ימצא עצמו נע בין האיכויות שבציור, ועולמה של הציירת. יש כוח גדול בסמלים תמימים, דרכם ניתן להסגיר, ובו בזמן לסגור, את נבכי הזיכרון האישי.
 

"שושן צחור שחור"- לא אין זו טעות בשם ולא בתליה. אי אפשר שלא לחוש את חמקמקותו של השושן, השוכב כמו בתוך ארון או מונח בקופסא. " אני רואה צל עצים כעצים" אומרת הציירת. השושן הפך לכתם צל, שנמסך על המצע, מעיד על נוכחות שאיננה, אך בזמן הצל, הוא הוא הנוכחות. צחור השושן, אינו אלא צלו של צל. שחורו של השחור. החמקמקות הזו הופכת כל יצירה לזיכרון שביר. "אני חבצלת השרון, שושנת העמקים." מריה כלואה בתוך האטריבוט שלה.
 

הטבע הדומם הלקוח מתוך הסביבה המידית, הופך לאנלוגיות. עלי הפילודנדרון פורשים אצבעותיהם, מנסים לתפוס משהו שבאוויר. מבקשים לאחוז לרגע בצופה. לגרום לו להקשיב. הנה העלה מרושת הנימים הופך לאורגניזם אנושי. מקפל בתוכו את ״העלה האחרון״ של או-הנרי.
 

״פרח משוגע״ מבקש להינתק ולטפס על הקיר. כמו גלגול של צמח לחרק. כל הדמיונות מקורם בטבע עצמו. פרחים שבקשו לשכללם בכוח הניסוי הגנטי, והנה הם בשלב של מטמורפוזה. מבקשים להיהפך לציפורים. "איוו פרחים להיות כציפורים" קוראת הציירת לקבוצת עבודות המפרשת מחדש את פרחי האמיתה או כותרת השושן. במאמץ עליון הם הצליחו לדמות עצמם ליונים, אך גם דימויי נפש אלה, כלואים בעולם הצללים, אם שחור ואם צחור, הופכים למשאלת לב. וצל יונים, עורבים. הם אינם אורבים לאיש. הם פשוט כאן בנוכחות מתמדת. ויותר משהם באים משדות אובר וסאן רמי, שייכים הם ללהקות העורבים האפוקליפטיות של פראנץ מארק.
 

חלון רחוק. כמו חלום רחוק נתלש מעל דפי מחברת. "מחשב את קיצו לאחור". תחושת רצון לקבע את שבמהותו תלוש. עוד מעט ויטשטש גם המראה, זיכרון הבית והברושים, אל האפור שאין לו גבול.
"אוי כנרת שלי״.
 

״מן החלון פרח עציץ" אמרה גם הציירת. בית הזיכרון המתפוגג ניבט מבעד לחלון של בית אחר. מבעד לניסיון חדש להתקבע. על האדן פרחים. גבעולים צרים וארוכים התרים אחר האור או נטועים עמוק בתוך עציציהם. נודדים מאדן אל אדן, כמו נזיר הנודד עם תאו. מה כבר יוכל להסביר עציץ כבד עלים לפרח ילדות על מהות הזמן? רימונים המתבקעים מעסיס, של ציירי הארץ הנאיבית, הופכים כאן לקליפות נחרשות. מכילים את ריקנותם.
 

קילוף הרבדים אינו רק במישור הסימבוליזם. הוא קיים גם בטכניקה הרב שכבתית של צעיפים והשתקפויות. המצע עצמו הופך לאדמה שיש לחפור בה. ציור ללא גרונד. נייר האורז הסופג, מעיד על ניסיונות החיטוט בקרביו. נייר הפרגמנט שומר בו זמנית על נוכחותו כמצע, ויחד עם זאת על שקיפותו, כמתווך אל העבר השני. את השכבות ניתן לקרוא בשתי כרונולוגיות הפוכות משני צדי הפרגמנט. לא תמיד אני יודעת איזהו הצד שאציג" היא אומרת.

 

 

דוד אבגי, "שושן צחור שחור", מתוך עלון שושן צחור שחור, מוזיאון אשדוד, 1996

Time stands. It pauses and examines its residues. And the residual memory has a color without time. Gray and time turn memories into symbols. Folds the past and present together.  One cannot relate to Hannah Naveh's paintings without a somewhat lyrical tone. There are qualities and situations that appear as if from poetry, which requires one to pause and listen.  The listener will find himself moving between the qualities of the painting and the world of the painter. There is a great power in innocent symbols, through which one can relinquish, and at the same time close, the depths of personal memory.

"Pure Black Lily" - It is not a mistake in name or presentation. It is impossible not to feel the evasiveness of the lily, lying in a box or a coffin. "I see the shadow of trees as trees," says the painter. The lily has become a shadow, melted on the substrate, indicating a presence that is not, but in the shadow is the presence. The white of the lily is nothing but the shadow of a shadow. Black's black. This elusiveness makes every work a fragile memory. "I am the Rose of Sharon, the lily of the valley." Mary is locked up in her attribute.

This still life taken from real life becomes an analogy. The philodendron leaves spread their fingers, trying to catch something in the air. They want to hold on to the viewer for a moment, to make him listen. Here the leaf with a network of capillaries becomes a human organism. Folding within its self "the last leaf "of O’Henry.

"Crazy Flower" wants to hang up and climb the wall. Like the incarnation of an insect plant. All imaginations originate in nature itself. Flowers that sought to be integrated by way of a genetic experiment, and here they are at the stage of metamorphosis. They want to become birds. "Desire of flowers to be birds," the artist calls a group of works that reinterpret the true flowers or the lily. In a supreme effort, they are able to picture themselves as doves but even these mental images, imprisoned in the shadow world, whether black or white, become wishful thinking. The shadow of doves becomes crows. They do not ambush anyone. They are simply here as a constant presence. And more than they come from the fields of Aubert and Saint-Remy, they belong to Franz Marc's apocalyptic crows.

"Oh my Kinneret.” The view through a remote window is like a distant dream torn off the pages of a notebook, which "calculates its end backwards". A sense of desire to fix the essence of which is detached. Soon the view, the memory of the house and the cypresses will blur into a boundless grey.

"From the window a potted flower," says the painter, of the faded house of memory glimpsed through the window of another house. An attempt to be fixes in place.   On the windowsill flowers. Long, narrow stalks looking for light and planted deep within their pots. They move from sill to sill like a monk pacing his cell. What can a pot, heavy with leaves, explain to a childhood flower about the essence of time? The pomegranates that burst with juice, pained by the naive Israeli painters, here become furrowed shells, containing their emptiness.

Peeling the layers is not just in the level of symbolism. It also exists in the multilayered technique of scarves and reflections. The substrate itself becomes a soil to be dug. Drawing without Grond. The absorbent rice paper attests to the attempts to dig into its gut. The pergament paper simultaneously maintains its presence as a platform, and yet its transparency, as a mediator to the other side. The layers can be read in two reverse chronologies on both sides of the pergament. “I do not always know which side I will show," she says.

David Abgy, "Pure Black Lily", catalogue, Ashdod Museum, 1996.

שושן
צחור

שחור

מאת: דוד אבגי
1996

bottom of page