כמו עמד הזמן. משתהה ובוחן את משקעיו. ומשקעי הזיכרון מקבלים גוון שאין לו זמן. אפור. והזמן הופך את הזיכרונות לסמלים. מקפל בם עבר עם הווה. אי אפשר להתייחס לציוריה של חנה נוה ללא נימה לירית משהו. יש בהם איכויות ומצבים הלקוחים כמו מתוך שירה, הדורשים לעצור ולהקשיב. והמקשיב ימצא עצמו נע בין האיכויות שבציור, ועולמה של הציירת. יש כוח גדול בסמלים תמימים, דרכם ניתן להסגיר, ובו בזמן לסגור, את נבכי הזיכרון האישי.
 

"שושן צחור שחור"- לא אין זו טעות בשם ולא בתליה. אי אפשר שלא לחוש את חמקמקותו של השושן, השוכב כמו בתוך ארון או מונח בקופסא. " אני רואה צל עצים כעצים" אומרת הציירת. השושן הפך לכתם צל, שנמסך על המצע, מעיד על נוכחות שאיננה, אך בזמן הצל, הוא הוא הנוכחות. צחור השושן, אינו אלא צלו של צל. שחורו של השחור. החמקמקות הזו הופכת כל יצירה לזיכרון שביר. "אני חבצלת השרון, שושנת העמקים." מריה כלואה בתוך האטריבוט שלה.
 

הטבע הדומם הלקוח מתוך הסביבה המידית, הופך לאנלוגיות. עלי הפילודנדרון פורשים אצבעותיהם, מנסים לתפוס משהו שבאוויר. מבקשים לאחוז לרגע בצופה. לגרום לו להקשיב. הנה העלה מרושת הנימים הופך לאורגניזם אנושי. מקפל בתוכו את ״העלה האחרון״ של או-הנרי.
 

״פרח משוגע״ מבקש להינתק ולטפס על הקיר. כמו גלגול של צמח לחרק. כל הדמיונות מקורם בטבע עצמו. פרחים שבקשו לשכללם בכוח הניסוי הגנטי, והנה הם בשלב של מטמורפוזה. מבקשים להיהפך לציפורים. "איוו פרחים להיות כציפורים" קוראת הציירת לקבוצת עבודות המפרשת מחדש את פרחי האמיתה או כותרת השושן. במאמץ עליון הם הצליחו לדמות עצמם ליונים, אך גם דימויי נפש אלה, כלואים בעולם הצללים, אם שחור ואם צחור, הופכים למשאלת לב. וצל יונים, עורבים. הם אינם אורבים לאיש. הם פשוט כאן בנוכחות מתמדת. ויותר משהם באים משדות אובר וסאן רמי, שייכים הם ללהקות העורבים האפוקליפטיות של פראנץ מארק.
 

חלון רחוק. כמו חלום רחוק נתלש מעל דפי מחברת. "מחשב את קיצו לאחור". תחושת רצון לקבע את שבמהותו תלוש. עוד מעט ויטשטש גם המראה, זיכרון הבית והברושים, אל האפור שאין לו גבול.
"אוי כנרת שלי״.
 

״מן החלון פרח עציץ" אמרה גם הציירת. בית הזיכרון המתפוגג ניבט מבעד לחלון של בית אחר. מבעד לניסיון חדש להתקבע. על האדן פרחים. גבעולים צרים וארוכים התרים אחר האור או נטועים עמוק בתוך עציציהם. נודדים מאדן אל אדן, כמו נזיר הנודד עם תאו. מה כבר יוכל להסביר עציץ כבד עלים לפרח ילדות על מהות הזמן? רימונים המתבקעים מעסיס, של ציירי הארץ הנאיבית, הופכים כאן לקליפות נחרשות. מכילים את ריקנותם.
 

קילוף הרבדים אינו רק במישור הסימבוליזם. הוא קיים גם בטכניקה הרב שכבתית של צעיפים והשתקפויות. המצע עצמו הופך לאדמה שיש לחפור בה. ציור ללא גרונד. נייר האורז הסופג, מעיד על ניסיונות החיטוט בקרביו. נייר הפרגמנט שומר בו זמנית על נוכחותו כמצע, ויחד עם זאת על שקיפותו, כמתווך אל העבר השני. את השכבות ניתן לקרוא בשתי כרונולוגיות הפוכות משני צדי הפרגמנט. לא תמיד אני יודעת איזהו הצד שאציג" היא אומרת.

 

 

דוד אבגי, "שושן צחור שחור", מתוך עלון שושן צחור שחור, מוזיאון אשדוד, 1996

שושן
צחור

שחור

מאת: דוד אבגי
1996