עצב מעודן, מלנכוליה סתווית, בפלטה הנזירית של חנה נוה, תערוכה בבית התרבות ברחובות

 

העצב השקט של הדברים, שיד הזמן העמיקה את משמעותם והעניקה להם תוגה יפה על סף קמילה, מתמצים במילה אחת - סאבי". מונח באמנות ובאסתטיקה היפאנית, שאוסף לתוכו את המלנכוליה של הלילה או העצב של הסתיו, או אפרוריותו של יום גשום. גם אלה וגם אלה הם ,סאבי".
 

את התפיסה הזאת, ללא קשר לאמנות היפאנית, מעבירה חנה נוה, תושבת עשרת, בתערוכה שבבית התרבות ברחובות. נוה בוחרת בצללים, שחמקמקותם מאפשר לחשוף דברים שאי אפשר לחשפם באמצעים אחרים: חרדות, פחדים, שתיקות בין מילים, געגועים או כמיהה למשהו, אולי מוגדר, אולי לא.

הפלטה הכמעט מונוכרומית, הכהה, ה"נזירית", כפי שמכנה אותה אוצרת התערוכה, עדה נעמני, נוצרה בגלל צורך הבעה פנימי מסוים: מחאה, מועקה, או אולי אינטואיציה. היא צובעת באפור ושחור נופים, פרחים וציפורים במטמורפוזה. הנופים הם אותם נופים שליד הבית, לפעמים נופי ילדות נשכחים, העצים מזדקנים. פרחים בשלבי קמילה עם רמזים לעבר מפואר יותר הופכים במעבר הדרגתי מתמונה לתמונה לצללים, ובשיא קמילתם הופכים ציפורים. ("אבל הציפורים שלי לא עפות" תאמר נוה). הציפורים הן לעיתים בעלות חזות של ציפורי טרף, לעיתים שרויות בקן ריק, ישנן ציפורים שצלליתן יפה יותר מהן עצמן.
 

סדרת "גבעולים" - קווים ארוכים השואפים להגיע אל האור, אך לעולם לא יגיעו אליו, שוברים את הקומפוזיציה, כשבין חלקיה מבצבצים דימויי הציפור.

יש תחושה של עצב באולם הגלריה, שאת כתליו מכסים האפורים והשחורים. מין חשיפה אינטימית של הצד האפל שבפינת הלב, שכואב את כאבו אבל לא צועק, רק מפגין מעין עצב מעודן, דק ורגיש, ומעניק הרגשה של סתיו. עונה שיש בה ערגה ותוגה, ומה שעושה לנו סוף הקיץ בלב, עושה גם התערוכה.
 

הציורים עשויים בטכניקה מעורבת, בעיקר שמן ופנדה, על נייר אורז דקיק אותו מייצבת נוה באמצעות הדבקת מצע נייר נוסף. "בחרתי בנייר הזה בגלל יכולת הספיגה שלו", היא אומרת, "ומשום תכונתו להתקמט ול'הזדקן' כמעט תחת ידי. הנייר הזה מאפשר לי לעבוד אתו ולא רק עליו". ללכת, לראות, להתרשם ולהביט שוב. הרבה דברים נגלים רק בהצצה שניה.

 

שולה פרומר, "ציפורים שלא עפות", ידיעות רחובות, 1990

ציפורים
שלא
עפות

מאת: שולה פרומר
1990