"חלם אינה עיר ממשית. היא אינה קיימת. חלם היא חלום...חייה האנושיים של חלם הם חלומיים. חלום חלם צורב כגחלת, מזכך ומטהר מקשר את העולם הזה עם העולם הבא".  ("בקהל חכמים, אני אתה וחלם" י.ח. בילצקי, הוצאת גזית 1981 עמ' 74.)
 

דברי החכם החלמאי המבקש עצה כדי להימלט מגזרות הפריץ ומהעולם המפוכח (הרואה בחלמאי סמל של גיחוך ואבסורד), הם חוט שני רעיוני המזין את עבודותיה של האמנית חנה נוה. עבודתה האמנותית של חנה נוה הולכת ומתעמקת בשנים האחרונות ומתמקדת בנסיון בלתי נלאה לגעת באמצעות ציוריה ביסוד הדברים. בהמשך לתערוכותיה האחרונות "שושן צחור-שחור" (מוזיאון אשדוד, 1996 גלריה ט. אוסמן 1997) ו- "לילה לבן" משכן לאמנות חולון 1998) היא בוחרת במודע לסמן את התייחסותה האמנותית בשפה נזירית של צבעי אפור-שחור, על הבד הכמעט מונוכרומי היא מיטיבה לארגן שטחי אור בהירים הנוגהים מתוך הרקע הכהה. מבחינת האמנית זהו מעין מסע של הארה הן במובן התוכני -ביחס לשאלות ההגותיות שהיא מציבה, כפי שמעיד שמה של התערוכה, והן במובן הצורני, מבחינת הקומפוזיציות ולוח הצבעים.

נופים, שהם בקו הגבול בין יום לבין לילה, יוצרים על הבד מציאות עלומה המקרינה אל עין הצופה אווירה של הרהור ותהייה. הצבע מבחינתה הוא שפה של מקום, בין אם זה מקום ילדות רחוקה, ובין אם זה מקום במובן המטאפורי, מקום של צל, מחבוא, מקום מפגש עם העצמי. דומה כאילו עבודותיה מבקשות להמצא "ברשות הירח" כשם שירה של זלדה: "בנשמתו יש עוד עקבות השמש / אך חיוכו ותנועותיו כבר ברשות הירח | שמאיר את השער / אל העולם הכמוס". ("השוני המרהיב" שירי זלדה הוצ' הקבה"מ תשמ"ה).

תהליך איטי של מעבר מן הצבעוניות אל המונוכרומיות מתפתח מן העבודה על הצללים בעבודותיה הקודמות. הנחות המכחול המוקפדות מתוך תודעת הצבעוניות, משרתות את מטרת הציור. בין רבדי השכבות האפורות-שקופות מסתנן ביד מיומנה אור רך, כמו בעבודה "לילה לבן עם רימונים". נושאי הציור בין אם זה בית אפור עם קרע, בסידרת העבודות "אוי כנרת שלי", או ציפור בודד על שפת אגם לילי, שואבים את כח הבד אל תוכו. גבולות ומעברי צבע כמעט לא מורגשים יוצרים את המתח הנבנה מן החוץ אל הפנים, "אוי כנרת-גבולות", "אוי כנרת-מעברים".

המרכיבים הנארטיביים שבעבודתיה מעידים על אמירה מובנית הנובעת מחוויות אותנטיות של תום אבוד, וכיסופים שאין להם מענה. במובן זה, חלם וכנרת הן מעבר לזמן ולמקום, שתי אופציות של אוטופיה, "ההיית או חלמתי חלום" או חלום חלם המזכך ומטהר מקשר את העולם הזה עם העולם הבא. לדברי האמנית "החלום החלמאי והישראלי אינם שונים בהרבה, בשניהם רומנטיקה עם קורטוב של שלומיאליות והתעלמות מן המציאות, לילות חלם או לילות כנען, הפלמחניק או החלמאי מחפשים את האתמול, את שלג דאשתקד" את הירח, ו- אוי כנרת. במימד הפלסטי מבקשת חנה נוה לומר דבר מה על הכאב.

הציור של חנה נוה נוגע בחמקמקות, תוהה על החולף ומנסה לאצור את הרגע, במובן זה הוא מבטא את רוח הזן אשר במהותה מתכוונת להצבעה ישירה על המציאות Direct pointing to reality סיפורי החלמאים אינם אלא הברקות של תובנה כלפי הרגע והסיטואציה, דרך להעתיק את הלוגיקה ממימד אחד אל משנהו, במובן זה החלמאי הינו גם סוג של אלכימאי כמו גם ההתמודדות של האמנית עם הנושא ועם הבד: "אני רואה את מעשה האמנות שלי כמעשה של חלמאי, אותו חלמאי המחכה על הגג לבוא המשיח הוא אומר: "פרנסה יש מזה? - לא, אבל עבודה לכל החיים! או כמו אותם חלמאים הנועלים את הירח המשתקף במי הבאר כדי לשמר את האור ליום סגריר". המהות היא עצם המציאות, כי המקום, הדרך, אינה גדולה או קטנה, אינה העצמי או האחר, מעולם לא היתה קיימת לפני, ואינה נוצרת במציאות עכשיו, היא כפי שהיא"     (דוגן, 1200-1253)

 

רוח הזן, (האמת של הדואליות) המכירה בארעיות מחד, ומאידך מפנה את ההכרה אל עצם הארעיות, יסוד זה כבר טופל בעבר בעבודותיה של חנה נוה, ביצירות שנשאו את הכותרת "סאבי", מושג הלקוח מן ההגות של המזרח הרחוק, והמצביע בין השאר על היופי השקט של הדברים, העצב הענוג של הקמילה, יופיו המסתורי של הלילה או יום גשם אפור. לפיכך, תהליך הקמילה והמוות הם תהליך טבעי כלידה וגדילה, כשם שנקבל את האביב נקבל אף את הסתיו, ההארה מושגת באמצעות נטישת ה'שכל הישר', המביאה לתובנה בלתי אמצעית של אחדות הניגודים. כפי שגאולה בזן, אינה מיסטית או טרנסצנדנטלית, אלא תובנה עצמית, בפעילות המיידית תוך כדי שיכחה עצמית, כך נעלמת האבחנה בין האדם לסיטואציה, ונותר המעשה שבו האדם הוא אחד עם העולם. זוהי דרך המבע האמנותי של חנה נוה, בחיפוש אחר גאולה בהתנזרות מן הפיתוי הצבעוני, במעשה האמנות היא מאחדת בין הניגודים של פסטורליות וכהות עמוקה, בין יופי וקמילה, טשטוש המעברים בין עליונים לתחתונים. התחושה שהאין ישנו והיש איננו, כל זה הופך על הבד לאחדות של חלל וזמן, זו המבטלת מעצם טיבה את האבחנה בין חיים למוות, ומבקשת להותיר אותנו תוהים בעצם השאלה.

 

ורדה גנוסר אוצרת התערוכה

חלום של

חלמאי

מאת: ורדה גינוסר

2000