הציירת חנה נוה מביאה בתערוכה בבית מאירוב את הדואליות שבין האור לצל ובין הפעילות המוחית ביום לזו של הלילה.
 

תערוכת ציור רגישה, שברירית, מינימליסטית, חלומית ויפה להפליא מוצגת בבית מאירוב בחולון. הציירת, חנה נוה, מכנה אותה "לילה לבן" ומצרפת אל ציורי השחור-לבן המרטיטים שלה גם מילון מונחים שיכול לשפוך אור על האיקונוגרפיה.

לילה לבן הוא כידוע לילה ללא שינה. "בסיפורי המקרא הלילה הוא החושך שקדם לאור", אומרת נוה. "חשיבתו השונה של המוח האנושי בלילה היא מקור לפיוט אך גם לפחדים ולמועקות".
 

נוה משלבת את שתי התפישות בתצוגה מרשימה של עבודות על נייר אורז. היא מציירת רימונים, שהם אלמנט דו-משמעי בחיינו: גם נשק, גם פרי המסמל שפע, וציפורים שצלליתן מאיימת אך גם שופכת רוגע. בכלל, העיסוק בדו-משמעי הוא רכיב בעל חשיבות בעבודותיה. היא מאזכרת את העז והמתוק, את הרך והקשה, את האור והצל, ואומרת שבמקום לצייר את נופו של העולם היא מציירת את צלליו החמקמקים והמופשטים.
 

בין הנושאים שהיא מטפלת בהם ביד אמן רגישה הוא נר הלילה החופי, שנולד מתוך מגדיר צמחי בר. "גר מקרוב בא הוא בארצנו, אורח זר זה התפשט במהירות עצומה כאן, עד כי הפך ממש לאזרח", אומרת ההגדרה. נוה מודה: "לרגע חשבתי שהמגדיר מדבר עלי ולא על נר הלילה". היא נוגעת בנופי ילדות מיטשטשים, ובפרח השושן הצחור המוצג כסדרת עבודות סאבי. זהו מונח באמנות היפנית שבא לתאר את היופי השקט של הדברים שיד הזמן מעמיקה את משמעותם. במרכז הסדרה עומד צלו של הפרח הבודד. "הצל הוא בבואה אפלה, מטושטשת גבולות, חסרת גוף ומשקל. הוא דרכי לתת ביטוי לצדם הרוחני של הדברים", היא אומרת.

 

 

שולה פרומר, "הלילה הוא לבן", ידיעות חולון, 1998

הלילה

הוא לבן

מאת: שולה פרומר
1998