השמות היפים ורבי המשמעות שמעניקה חנה נוה לעבודותיה, הם כמו שירים קטנים. שמות אלה מטעינים את הציורים בנוכחות נרטיבית עזה. אולם, ככל שמעמיקים לחקור את העבודות עצמן, הולכים השמות ונעלמים להם בערפילי הבדים. קיומם נותר כבת שיר, כניגון מלווה. התווים הבסיסיים, חזקים וברורים הם תווי הצבע האחיד - האפור על גווניו ובני גווניו או החום.
 

תעלומת הצבע המונוכרומי, האפור או החום, תלווה את הצופה לאורך כמעט שני עשורים של עשייה אינטנסיבית, והיא חושפת את העושר העצום האפשרי בגוון אחד, ואת המעמקים שהוא מציע. השימוש בצבע אחד משרת מסרים נסתרים, אותם רבדים בלתי מילוליים שאותם נוה נמנעת מלבטא ישירות, אלא עושה כמעין מעשי כשפים כדי למוסרם בלי מילים.
 

על חשיבות הצבע באמנות הציור עמדו הנס קרייטלר ושולמית קרייטלר בספרם הנודע פסיכולוגיה של האמנויות'1 "...מה יש בציור מלבד תכנים? דומה כי יש בו רק צורות וצבעים, או, ליתר דיוק - רק צבעים בלבד. שכן, רק הודות להבדלי הגוונים בין הצבעים השונים קמות ונוצרות הצורות לנגד עינינו.... מבחינת התפישה החושית אין הצורות אלא תופעה נגזרת, שניונית, שיסודה בקווי המיתאר הנוצרים בכורח בלתי-נמנע בין שני גוונים מיצרניים".
 

בניגוד למצופה, מציינים קרייטלר בספרם את האפור כצבע מרגיע, ולאו דווקא כצבע המשרה תוגה או מרמז על עצבות. "מבחינה פיזיולוגית למדים אנו, כי סיבי הרשתית נפעלים בעת ראיית גון-האפור פחות מכל בהשוואה לראיית כל שאר הצבעים למיניהם. מעובדה זו ניתן להסיק שתפישת האפור מתבצעת בפחות תשומה של אנרגיה פיזיולוגית, או של ערעור האיזון ברשתית, מאשר התפישה של כל צבע אחר."2 בהמשך הם מסייגים ואומרים, "אך בנסיבות מסוימות מסוגל האפור לעורר גם תחושת מועקה כבדת-מתח, למשל בהפעימו במאן דהוא רגשי- אימה מפני המוות או מפני אבדן אישיותו."
 

השימוש העקבי בצבע האפור בגוף העבודות של נוה, משמש אמצעי מובהק ביצירת הגדרה של מימד הזרות. מהו, אם כן, אותו מימד זרות העולה מן הצבע האפור המונוכרומטי, הגולש לעיתים, בעיקר בסדרות מן השנתיים האחרונות, לכיוון החום. ראשית, האפור, וכך גם החום האחיד, מפנים את המחשבה לכיוון של יצירה ישנה, כזו שהזמן עשה בה את מעשהו, והיא עברה תהליך התבלות והתיישנות. גם ציורים חדשים באפור או בחום מעבירים תחושות של משהו שהזדקן, שזמנו אינו הזמן הזה, אלה מימים-עברו. כמו צבע שהלך ודהה, כזה שחיותו המקורית היטשטשה.
 

הטשטוש שיוצרת נוה מעלה במחשבה תצלומים ישנים, שחדות קווי המתאר שלהם נשחקה לאורך שנים של אחסון באלבומי משפחה ישנים. אולם, עבודתה של נוה נסמכת על תצלומים רק בסדרות האחרונות מן השנים 2004- 2003 . עיקר גוף עבודותיה אינו קשור ישירות לתצלומים או לעבר מתועד מסוג אחר.

במאמר שמלווה את התערוכה 'שושן צחור שחור, מציין דוד איבגי, "כמו עמד הזמן. משתהה ובוחן את משקעיו. ומשקעי הזיכרון מקבלים גוון שאין לו זמן. אפור." הוא ממשיך וכותב, "והזמן הופך את הזיכרונות לסמלים." כלומר, איבגי כורך את האפור עם מעבר הזמן ועם הסמלים, שאף הם נוצרים כחלוף הזמנים והתגבשות הזיכרון הקולקטיבי.

 

עבודותיה של נוה מתמודדות עם אותו זיכרון קולקטיבי, כפי שהוא נתפס בהווייתה היא, בזיכרונה האישי. זיכרון זה, עובר עיבוד פנימי וכיום היא משחזרת באמצעות הציורים את הסמלים של ראשית הארץ שלה. אך הצבע האפור אינו צבע התצלומים, אלא צבע האור הזו, או שמא צבע זיכרון האור האירופאי, שמלווה אותה מאז ומתמיד.
 

זיכרון העבר, שהוא למעשה מציאות הסמוכה למציאות הממשית, שאף היא עשויה ללבוש תווים מציאותיים, מופיעה גם בשימוש הרב בנושא הצל בציורים, אומרת נוה, "אני רואה צל עצים כעצים. באמצעות הצל החמקמק, אני מנסה לתפוס את הבלתי נתפס, את הצד הרוחני של הדברים, את החומק, שלעיתים הוא כל מה שיש, ומציאותי מן המציאות.3 "גישה זו מלמדת על רצון לברוא מציאות אחרת, והרי הצייר בורא לו עולמות חדשים. עולמות חדשים אלה זרים באופיים למקומי, ובמיוחד לדימויי המציאות המקומית, כפי שמופיעה ביצירותיהם של רבים מאמני הארץ. הריאליה של נוה היא ריאליה אחרת, העוברת סדרה של מסננים, צבעוניים, מילוליים ומציאותיים. היא בוראת עולם אוטונומי שההצדקה לו מוטבעת בתוכו, הוא מעין צל של הסביבה, ויחד עם זאת הוא טבעי וממשי עבורה.
 

כדי לנסות ולהבין, ולו לעצמה, את משמעותם של אותם קשרים, הולכים נושאי העבודות ומתכנסים סביב נושאים מקומיים. אם הסדרות המוקדמות מראשית ואמצע שנות ה-90 עסקו בשאלות פנים אמנותיות אודות ציור צמחים, טבע דומם, טבע חי; הרי שסדרות מהשנים האחרונות מעלות שאלות מתוך התרבות היהודית והארץ ישראלית: 'חלום של חלמאי' (משכן האמנים, הרצליה, 2000), 'אוי כנרת שלי' (הסדנא לאמנות יבנה, 2001), נמשיך לחיות את החלום?' (גבעת חביבה, 2002) ו'ארץ נען' (קיבוץ נען והגלריה העירונית כפר סבא, 2004).
 

שיאו של תהליך זה מופיע בעבודות הסדרה 'ארץ נען', שצוירו במהלך שנת 2003. ההזמנה להציג בקיבוץ עוררה אצל נוה זיכרונות ילדות אז ראתה את הקיבוץ כאתר אידיאלי, "הארץ המובטחת" כדבריה4. באותם זמנים היה הקיבוץ הליבה התרבותית והחברתית של הארץ. הוא היווה משאת נפש לרבים שבאו מארצות אחרות. השאיפה להשתלב במקומיות "האמתית" הייתה עזה, אך כמוה גם ההכרה, כי היא בלתי אפשרית.

הפרספקטיבה העולה כיום מתוך הציורים מעוררת שאלות בשל הסתירות, כביכול, המתקיימות בהם: נוסטלגיה, מחד, וביקורת מרוחקת, מאידך. העבודה 'נוסטלגיה' מתארת את מבני הקיבוץ הראשונים ובמרכז את הסילו הזקוף. התיאור, המבוסס על צילומים אותנטיים, כולו נראה כמו מבעד לענן אבק ביום חמסין, אך המבנים נקיים למראה, איך בהם שום סימן לעזובה - הם מייצגים מראה כפרי או קיבוצי, שעשוי להכרות בדרכנו בכל מקום וארץ. אותו דימוי בשינויים קלים חוזר ומתואר, אך הפעם מבט הצופה עובר מבעד לגדר מפרידה. סמיכות זו מעלה בעצם את המחשבה כי הניקיון הוא ניקיונו של ריחוק וזרות. המבנים הם מעבר לגישתו של הצופה, הגדר אינה מאפשרת גישה.
 

הזרות עליה מדברת נוה עולה כזרם גובר בקרב שכבות בארץ שראו את פניה ופני תרבותה משתנים, והם בוחנים תהליך זה כיום, בראייה לאחור בספרות, בקולנוע, בשירה ובמחקר. גם הציור והאמנות עוסקים בכך בהיקף נרחב, תוך ניסיון להבין תהליכים וכיוונים עתידיים.

 

1.קרייטלר הנס, קרייטלר שולמית, פסיכולוגיה של האומנויות, ספרית פועלים, 1980, תרגום: מרים

 רון-בכר, עמ' 34 ואילך.

2. שם, עמ' 46.

3. חנה נוה בדף גלריה שיצא לרגל התערוכה 'שושן צחור שחור', גלריה טובה אוסמן, תל אביב, 1997.

4. דברים אלה מופיעים הן בדף התערוכה בקיבוץ נען והן בשיחות עם המחבר, פברואר, 2004.
 


חגי שגב, "צבעוניות חודרת עמוק", מתוך קטלוג ארץ נען, גלריה עירונית כפר-סבא, 2004

צבעוניות
חודרת
עמוק

מאת: חגי שגב
2004