
The color
goes
deep
By: Hagai Segev
2004
השמות היפים ורבי המשמעות שמעניקה חנה נוה לעבודותיה, הם כמו שירים קטנים. שמות אלה מטעינים את הציורים בנוכחות נרטיבית עזה. אולם, ככל שמעמיקים לחקור את העבודות עצמן, הולכים השמות ונעלמים להם בערפילי הבדים. קיומם נותר כבת שיר, כניגון מלווה. התווים הבסיסיים, חזקים וברורים הם תווי הצבע האחיד - האפור על גווניו ובני גווניו או החום.
תעלומת הצבע המונוכרומי, האפור או החום, תלווה את הצופה לאורך כמעט שני עשורים של עשייה אינטנסיבית, והיא חושפת את העושר העצום האפשרי בגוון אחד, ואת המעמקים שהוא מציע. השימוש בצבע אחד משרת מסרים נסתרים, אותם רבדים בלתי מילוליים שאותם נוה נמנעת מלבטא ישירות, אלא עושה כמעין מעשי כשפים כדי למוסרם בלי מילים.
על חשיבות הצבע באמנות הציור עמדו הנס קרייטלר ושולמית קרייטלר בספרם הנודע פסיכולוגיה של האמנויות'1 "...מה יש בציור מלבד תכנים? דומה כי יש בו רק צורות וצבעים, או, ליתר דיוק - רק צבעים בלבד. שכן, רק הודות להבדלי הגוונים בין הצבעים השונים קמות ונוצרות הצורות לנגד עינינו.... מבחינת התפישה החושית אין הצורות אלא תופעה נגזרת, שניונית, שיסודה בקווי המיתאר הנוצרים בכורח בלתי-נמנע בין שני גוונים מיצרניים".
בניגוד למצופה, מציינים קרייטלר בספרם את האפור כצבע מרגיע, ולאו דווקא כצבע המשרה תוגה או מרמז על עצבות. "מבחינה פיזיולוגית למדים אנו, כי סיבי הרשתית נפעלים בעת ראיית גון-האפור פחות מכל בהשוואה לראיית כל שאר הצבעים למיניהם. מעובדה זו ניתן להסיק שתפישת האפור מתבצעת בפחות תשומה של אנרגיה פיזיולוגית, או של ערעור האיזון ברשתית, מאשר התפישה של כל צבע אחר."2 בהמשך הם מסייגים ואומרים, "אך בנסיבות מסוימות מסוגל האפור לעורר גם תחושת מועקה כבדת-מתח, למשל בהפעימו במאן דהוא רגשי- אימה מפני המוות או מפני אבדן אישיותו."
השימוש העקבי בצבע האפור בגוף העבודות של נוה, משמש אמצעי מובהק ביצירת הגדרה של מימד הזרות. מהו, אם כן, אותו מימד זרות העולה מן הצבע האפור המונוכרומטי, הגולש לעיתים, בעיקר בסדרות מן השנתיים האחרונות, לכיוון החום. ראשית, האפור, וכך גם החום האחיד, מפנים את המחשבה לכיוון של יצירה ישנה, כזו שהזמן עשה בה את מעשהו, והיא עברה תהליך התבלות והתיישנות. גם ציורים חדשים באפור או בחום מעבירים תחושות של משהו שהזדקן, שזמנו אינו הזמן הזה, אלה מימים-עברו. כמו צבע שהלך ודהה, כזה שחיותו המקורית היטשטשה.
הטשטוש שיוצרת נוה מעלה במחשבה תצלומים ישנים, שחדות קווי המתאר שלהם נשחקה לאורך שנים של אחסון באלבומי משפחה ישנים. אולם, עבודתה של נוה נסמכת על תצלומים רק בסדרות האחרונות מן השנים 2004- 2003 . עיקר גוף עבודותיה אינו קשור ישירות לתצלומים או לעבר מתועד מסוג אחר.
במאמר שמלווה את התערוכה 'שושן צחור שחור, מציין דוד איבגי, "כמו עמד הזמן. משתהה ובוחן את משקעיו. ומשקעי הזיכרון מקבלים גוון שאין לו זמן. אפור." הוא ממשיך וכותב, "והזמן הופך את הזיכרונות לסמלים." כלומר, איבגי כורך את האפור עם מעבר הזמן ועם הסמלים, שאף הם נוצרים כחלוף הזמנים והתגבשות הזיכרון הקולקטיבי.
עבודותיה של נוה מתמודדות עם אותו זיכרון קולקטיבי, כפי שהוא נתפס בהווייתה היא, בזיכרונה האישי. זיכרון זה, עובר עיבוד פנימי וכיום היא משחזרת באמצעות הציורים את הסמלים של ראשית הארץ שלה. אך הצבע האפור אינו צבע התצלומים, אלא צבע האור הזו, או שמא צבע זיכרון האור האירופאי, שמלווה אותה מאז ומתמיד.
זיכרון העבר, שהוא למעשה מציאות הסמוכה למציאות הממשית, שאף היא עשויה ללבוש תווים מציאותיים, מופיעה גם בשימוש הרב בנושא הצל בציורים, אומרת נוה, "אני רואה צל עצים כעצים. באמצעות הצל החמקמק, אני מנסה לתפוס את הבלתי נתפס, את הצד הרוחני של הדברים, את החומק, שלעיתים הוא כל מה שיש, ומציאותי מן המציאות.3 "גישה זו מלמדת על רצון לברוא מציאות אחרת, והרי הצייר בורא לו עולמות חדשים. עולמות חדשים אלה זרים באופיים למקומי, ובמיוחד לדימויי המציאות המקומית, כפי שמופיעה ביצירותיהם של רבים מאמני הארץ. הריאליה של נוה היא ריאליה אחרת, העוברת סדרה של מסננים, צבעוניים, מילוליים ומציאותיים. היא בוראת עולם אוטונומי שההצדקה לו מוטבעת בתוכו, הוא מעין צל של הסביבה, ויחד עם זאת הוא טבעי וממשי עבורה.
כדי לנסות ולהבין, ולו לעצמה, את משמעותם של אותם קשרים, הולכים נושאי העבודות ומתכנסים סביב נושאים מקומיים. אם הסדרות המוקדמות מראשית ואמצע שנות ה-90 עסקו בשאלות פנים אמנותיות אודות ציור צמחים, טבע דומם, טבע חי; הרי שסדרות מהשנים האחרונות מעלות שאלות מתוך התרבות היהודית והארץ ישראלית: 'חלום של חלמאי' (משכן האמנים, הרצליה, 2000), 'אוי כנרת שלי' (הסדנא לאמנות יבנה, 2001), נמשיך לחיות את החלום?' (גבעת חביבה, 2002) ו'ארץ נען' (קיבוץ נען והגלריה העירונית כפר סבא, 2004).
שיאו של תהליך זה מופיע בעבודות הסדרה 'ארץ נען', שצוירו במהלך שנת 2003. ההזמנה להציג בקיבוץ עוררה אצל נוה זיכרונות ילדות אז ראתה את הקיבוץ כאתר אידיאלי, "הארץ המובטחת" כדבריה4. באותם זמנים היה הקיבוץ הליבה התרבותית והחברתית של הארץ. הוא היווה משאת נפש לרבים שבאו מארצות אחרות. השאיפה להשתלב במקומיות "האמתית" הייתה עזה, אך כמוה גם ההכרה, כי היא בלתי אפשרית.
הפרספקטיבה העולה כיום מתוך הציורים מעוררת שאלות בשל הסתירות, כביכול, המתקיימות בהם: נוסטלגיה, מחד, וביקורת מרוחקת, מאידך. העבודה 'נוסטלגיה' מתארת את מבני הקיבוץ הראשונים ובמרכז את הסילו הזקוף. התיאור, המבוסס על צילומים אותנטיים, כולו נראה כמו מבעד לענן אבק ביום חמסין, אך המבנים נקיים למראה, איך בהם שום סימן לעזובה - הם מייצגים מראה כפרי או קיבוצי, שעשוי להכרות בדרכנו בכל מקום וארץ. אותו דימוי בשינויים קלים חוזר ומתואר, אך הפעם מבט הצופה עובר מבעד לגדר מפרידה. סמיכות זו מעלה בעצם את המחשבה כי הניקיון הוא ניקיונו של ריחוק וזרות. המבנים הם מעבר לגישתו של הצופה, הגדר אינה מאפשרת גישה.
הזרות עליה מדברת נוה עולה כזרם גובר בקרב שכבות בארץ שראו את פניה ופני תרבותה משתנים, והם בוחנים תהליך זה כיום, בראייה לאחור בספרות, בקולנוע, בשירה ובמחקר. גם הציור והאמנות עוסקים בכך בהיקף נרחב, תוך ניסיון להבין תהליכים וכיוונים עתידיים.
1.קרייטלר הנס, קרייטלר שולמית, פסיכולוגיה של האומנויות, ספרית פועלים, 1980, תרגום: מרים
רון-בכר, עמ' 34 ואילך.
2. שם, עמ' 46.
3. חנה נוה בדף גלריה שיצא לרגל התערוכה 'שושן צחור שחור', גלריה טובה אוסמן, תל אביב, 1997.
4. דברים אלה מופיעים הן בדף התערוכה בקיבוץ נען והן בשיחות עם המחבר, פברואר, 2004.
חגי שגב, "צבעוניות חודרת עמוק", מתוך קטלוג ארץ נען, גלריה עירונית כפר-סבא, 2004
Hana Naveh has given her paintings names filled with significance, acting like miniature poems, and charging the paintings with an intense narrative presence. Yet, the further one penetrates into the works themselves, the names fade into the mists of the canvases. The words remain as echoes of poetry, as an accompanying melody. The base notes, ringing out strong and clear, are the tones of the monochrome, grey or brown, with infinite tonal variations on the theme.
Naveh has posed the riddle of monochromatic color, whether grey or brown, throughout nearly two decades of intensive art-making, exposing the vast riches available in a single hue and the depths that it proposes. The mystery of monochromatic color, be it grey or brown, exposing the vast possible riches available in one tone, and the depths that it offers. The single color conveys covert messages, the non-verbal strata that Naveh avoids expressing directly. Instead, she performs a kind of magical act to transmit them wordlessly.
Naveh's consistent use of grey is a clear means of creating and defining what is foreign and alien. What is this dimension of strangeness that arises from the monochromatic grey, occasionally tending towards brown, primarily in the series made over the past two years. First of all, the grey, as well as the all-over brown, turns the viewer's thoughts to old masters, works in which time has done its work, and which have become aged and worn. New paintings in grey or brown also convey the sensation of pieces that have grown old from time past, like faded paint whose original vitality has blurred.
Naveh has accomplished fading that reminds the viewer of old photographs whose sharp contours have been worn over years of storage in old family albums, despite the artist having based her works on photographs only since 2003. Naveh's major body of work is not linked directly to photographs or to any recorded past.
In his essay, "Black White Lily", David Ivgi noted that "It is as if time stood still. Taking the time to examine the dregs. The sediment of memory takes on a timeless hue. Grey. And time transforms memories into symbols". For Ivgi, the passage of time creates symbols as collective memory forms and solidifies.
Hana Naveh's works are concerned with that very same collective memory as perceived in her own experience. The artist's personal memory undergoes an internal processing, followed by her reconstituting the symbols of her beginnings in Israel through her paintings. The grey is not photographic grey but of a foreign light. Perhaps it is Naveh's memory of the European light that has always been a part of her, ever since she can remember.
Naveh's memory of the past, essentially a reality co-existing alongside of concrete reality, appears as well in Naveh's frequent use of shadow in her paintings. "I consider the shadow of trees' to be real trees. Using the elusive shadow, I attempt to seize that which cannot be grasped, the object's spirituality, which often is all that there is, more real than reality".
This approach shows the desire to create an alternate reality, after all, that is what an artist does, creates new worlds, which are new but foreign in character as compared to the local, and especially different from the locale as depicted by so many Israeli artists. Naveh's reality is one that has passed through a series of filters - color filters, verbal filters and reality filters - to create an autonomous world whose justification is stamped within it. It is a kind of shadow environment yet natural and concrete for Naveh.
In an attempt to understand the significance of those associations, if only for herself, Naveh began to deal with local themes. While her early series from the early and mid-1990s engaged art themes, such as flower painting, inanimate or "live" nature morte, Naveh's more recent paintings raise questions about Jewish and Israeli culture, thus "A Chelmer's Dream", "Oh my Kinnereth", "Living the Dream?" and "Land of Na'an."
The climax of this process may be seen in the series "Land of Na'an" (2003). The invitation to exhibit in the kibbutz aroused childhood memories in Naveh, who had considered the kibbutz as the ideal place, the "Promised Land".
In those days, the kibbutz was indeed Israel's cultural and social core, the heart's desire of many immigrants. The desire to become part of the "genuine" local scene was very strong, but was an impossible dream.
The perspective currently arising from Hana Naveh's paintings raise issues due to the apparent contradictions in the works, with nostalgia and distant critique. "Nostalgia" depicts the early buildings on the kibbutz, with the upright silo at their center. Based on authentic photographs, the entire scene seems to be viewed through a dust cloud during hamsin, but the buildings look clean, with no sign of abandonment. They represent a rural scene of kibbutz life that we could find any place, anywhere. The same image, with slight changes, is repeated in a setting from behind a fence, creating the association of cleanliness with distance and "otherness". The fence prevents access.
Hana Naveh's latest series represents an additional aspect of an important course of art in Israel. She, too, is re-examining local history, including all of the physical and cultural changes it has undergone in recent history.
Hagai Segev, "The color goes deep", Catalogue Land of Na'an, Municipal Gallery of Art, Kefar-Saba, 2004 (Translation: Tamlil-Segev LTD.)
צבעוניות
חודרת
עמוק
מאת: חגי שגב
2004