חנה נוה, בדומה לחיה רן, הופכת את ימי ילדותה לנושא לציור לאחר מות אמה. העבודות משמשות לה כאמצעי חיבור אל האם. נוה מוצאת דרך מקורית להתוויית קשריה עם אמה בעזרת חפצים כמו פמוטים פשוטים, פיסות תחרה ישנות וסדינים. סדיני האם המתה הופכים למצע הציור. קווים מעוקלים מעטרים סדין מקומט והמראה הוא מראה ציור אבסטרקטי עכשווי, אשר מתוכו נשקפת ילדות החוזרת אל הזיכרון מאי שם לכאן.

בעבודות בהן נשקפת שכונת ילדותה של נוה קיימת גם התייחסות לפן הציבורי, כמו "שיכון עולים" אשר נבנה בחיפזון והתפורר במהירות, שיכון חסר חן ויופי, שקיבל מדייריו תוספות של מחסנים וגדרות, תוספות שהדגישו את השוני בין העולים החדשים והוותיקים. "הסבונים", כפי שכונו אז העולים החדשים, נראים כמתבקשים להשיל מעצמם את עברם, לשכוח את "הסיפור הקטן" משם, ולהסתגל במהירות אל "הסיפור הגדול" ההולך ונרקם כאן.

הפרידה הפיסית ממחוזות ילדותה נעשתה בתוך ימי השבעה למות אמה, ימים של שיבה רגשית, ימים של התבוננות עצמית לאחר שנות ניתוק רגשי. שכונת הילדות של נוה, בצירוף חפציה האישיים של אמה, יוצרים סדרה מטפורית, נוסטלגית מופלאה, הממחישה רגשות ומאורעות מזמן ילדות.

אורה קראוס, "מגירות ילדות", מתוך קטלוג מגירות ילדות, הגלריה העירונית לאמנות, רחובות, 2004

מגירות
ילדות

מאת: אורה קראוס
2004