A Beautiful Melancholy on the Edge of Decay

By: Dorit Kedar

1990

במרכז תרבות ע"ש מ. סמילנסקי ברחובות - המשך מורחב לתערוכה שהתקיימה בחודש אוקטובר בגלריה טובה אוסמן – מציגה חנה נוה ציורים בטכניקה מעורבת (שמן ופנדה) על נייר אורז.

כדאי אולי לצטט תחילה את דברי האמנית עצמה על אפיון עבודותיה: "סאבי הוא מונח באמנות ובאסתטיקה של יפן, הבא לתאר את העצב השקט של דברים, שיד הזמן העמיקה את משמעותם ומכאן יופיים; תוגה יפה על סף קמילה, סאבי הוא גם מה שנחשב ביפן ליפה, אופיו המלנכולי של הלילה, או יום גשם אפור..."
 

הצופה חודר לתוך מחוזות של פגיעות מעודנת. אל תוך תחושה קשה־ענוגה, הנראה כרגע הוא ארעיות חמקנית, בין עבר מסתלק לבין עתיד לא ברור. האפרוריות היא תו הנייר; אין לה שוליים, אין בה לידות או מיתות. היא מתרחשת קבע וחיה בין לבין. חיים ומוות מנוקזים כניצוץ של השראה על נייר. בעיקר אמורים הדברים לגבי העבודות הקטנות יותר, ציורים בצביעה מדוללת, לא חומרית, נעשית על ובתוך הנייר כחלק ממנו. אם יש הארה מסוימת היא מסוננת דרך פיגמנט מצועף המעביר את האווירה האלגית, אבלות דוממת.
 

אלו מחוזות הדמדומים. אין בהם הבדל של ממש בין דבר מה המקובל כמוחשי לבין צלו. עצם וצלליתו אחד הם, עץ ובבואתו - אינם נבדלים. הם מתממשים על הגבול הדק שבין נוכחות לבין הזיה. זהו תחום המפגש בין היש והאין, דימוי וצלו. נופים מושלגים, חורפיים, בהם התמזגו הלבן והשחור לבליל אחד. תחומים שסממני חיי אדם נותרו שם כאזכור בלבד. ואם מופיעים בציורים יצורים חיים, כציפור או פרחים, הם ברואים מחומר אנדרוגיני, מצוירים כרוחות, צלליות, משיחים בין השיטים. הם מזמן איבדו צבעי דם וחיות. מרקם הנייר הנסדק והמתקמט משופע בנימים ועורקים של סיבים עמוקים, אשר מעבירים את חוויית תהליך הבלייה. בלייה המוסיפה נופך לצניחת נפל של ציפור דגל, מלכודת ציפורים שהפכו לפרחים, איבדו ממעופן, מלכודת פרחים בתוך בקבוק צר או עציץ קטן מידה. פרחים ששולחים גבעולים כצווארים ארוכים מדי, לנשום משהו אחר. התחושה היא של כליאה והיעדר מוצא. יש שהצמחיה נעה, אבל מתוך הכרה שאין תנועתה אלא עמידה במקום, חלום בלתי אפשרי של דינמיקה כלשהי. "אני רואה צל עצים כעצים" – שם של כותרת. ואמנם העץ והצל שלו מתערבבים, מתמוססים לבליל של מסה.
 

יש בתערוכה זו חוויה של חיים והתנסות פסיכולוגית של חוויית המוות. יש פה מעל לכל ציור מאוד מרגש. תערוכה המותירה אחריה חותם חווייתי עמוק.

עדה נעמני, אוצרת המרכז, עושה את עבודתה נאמנה. הבית ברחובות אינו מתפקד כפריפריה אלא כמקום תצוגה מכובד ביותר. יש לברך את העיר על. בחירת מקצוענים כמוה וכמו מנהל הבית, יגאל נדב.

בזמנים טרופים אלה, הנראים כאילו ימי הביניים האפלים ביותר עומדים במפתן, חייבים ראשי הערים לתושבים פעילות אמנותית איכותית. זהו בינתיים הקתרזיס התרבותי היחידי הנראה לעין. קיצוץ בו, הוא כריתה נוספת בהיבט הרוחני של הקיום כאן עכשיו.

 

 

דורית קדר, "תוגה יפה על סף קמילה", על המשמר, 26.11.1990

At the Smolansky Cultural Center in Rehovot - continuing an exhibition held in October at the Tova Osman Gallery - Hana Naveh presents paintings in mixed technique (oil and panda) on rice paper.

It is worth quoting first the artist herself about the characterization of her work: "Sabi is a term in art and aesthetics of Japan, which describes the quiet sadness of things, the hand of time has deepened their meaning and hence beauty, beautiful sadness on the verge of withering. Sabi is also considered beautiful Japan. The melancholy nature of the night, or the gray rainy day ... "

 

The viewer penetrates into the provinces of subtle vulnerability. Into a delicate feeling, which at present seems to be a fleeting impermanence, between a passing past and an uncertain future. The grayness is the character of the paper; it has no margins, no births or deaths. It occurs permanently and lives in between. Life and death are drained like a spark of inspiration on paper. This is especially true of the smaller works, paintings that are diluted, not material, on the inside of the paper as part of it. If there is a certain illumination it is filtered through a veiled pigment that transmits the magical atmosphere, silent mourning.

These are the twilight districts. There is no real difference between something that is as tangible and its shadow.

Solidity and its shadow, a tree and its reflection, are indistinguishable. They stand on the thin line between presence and fantasy. This is the realm of the encounter between being and nonbeing, an image and a shadow. Snowy, winter landscapes, where the white and the black merge into one color. Areas where traces of human life remain only as a reference. And if the images show living creatures, like birds or flowers, they are made of androgynous material, painted like ghosts, silhouettes. They have long since lost blood and animal colors. The texture of the paper that is cracked and wrinkled is permeated with deep fibers and veins, which convey the experience of the wear process. An aging that adds to the fall of a flag bird, a trap for birds that has become flowers, a flower trapped in a small bottle or a small flowerpot. Flowers that send stems like long necks, in order to breathe. The feeling is that there is imprisonment and no way out. Sometimes the vegetation moves, but in recognition that it is moving but standing still, an impossible dream of some dynamic. "I see the shadow of trees as trees" - the picture’s title. Indeed, the tree and shadow mix, dissolving into one mix.

 

In this exhibition there is an experience of life and a psychological experience of death. There is above all a very moving painting. An exhibition that leaves a deep experiential impression.

Ada Naamani, curator of the Center, is doing her work faithfully. The house does not function as a periphery but rather as a highly respected place of exhibition. The city should be commended for choosing professionals like her and the manager of the house, Yigal Nadav.

In these turbulent times, when the dark ages appear to be at the threshold, the mayors of the towns must have a high quality artistic activity. This is the only visible cultural catharsis. Cutting it, is another excision in the spiritual aspect of being here now.

Dorit Kedar, "A Beautiful Melancholy on the Edge of Decay", Al Hamishmar, 26.11.1990

תוגה יפה 

על סף

קמילה

מאת: ד"ר דורית קדר
1990