במרכז תרבות ע"ש מ. סמילנסקי ברחובות - המשך מורחב לתערוכה שהתקיימה בחודש אוקטובר בגלריה טובה אוסמן – מציגה חנה נוה ציורים בטכניקה מעורבת (שמן ופנדה) על נייר אורז.

כדאי אולי לצטט תחילה את דברי האמנית עצמה על אפיון עבודותיה: "סאבי הוא מונח באמנות ובאסתטיקה של יפן, הבא לתאר את העצב השקט של דברים, שיד הזמן העמיקה את משמעותם ומכאן יופיים; תוגה יפה על סף קמילה, סאבי הוא גם מה שנחשב ביפן ליפה, אופיו המלנכולי של הלילה, או יום גשם אפור..."
 

הצופה חודר לתוך מחוזות של פגיעות מעודנת. אל תוך תחושה קשה־ענוגה, הנראה כרגע הוא ארעיות חמקנית, בין עבר מסתלק לבין עתיד לא ברור. האפרוריות היא תו הנייר; אין לה שוליים, אין בה לידות או מיתות. היא מתרחשת קבע וחיה בין לבין. חיים ומוות מנוקזים כניצוץ של השראה על נייר. בעיקר אמורים הדברים לגבי העבודות הקטנות יותר, ציורים בצביעה מדוללת, לא חומרית, נעשית על ובתוך הנייר כחלק ממנו. אם יש הארה מסוימת היא מסוננת דרך פיגמנט מצועף המעביר את האווירה האלגית, אבלות דוממת.
 

אלו מחוזות הדמדומים. אין בהם הבדל של ממש בין דבר מה המקובל כמוחשי לבין צלו. עצם וצלליתו אחד הם, עץ ובבואתו - אינם נבדלים. הם מתממשים על הגבול הדק שבין נוכחות לבין הזיה. זהו תחום המפגש בין היש והאין, דימוי וצלו. נופים מושלגים, חורפיים, בהם התמזגו הלבן והשחור לבליל אחד. תחומים שסממני חיי אדם נותרו שם כאזכור בלבד. ואם מופיעים בציורים יצורים חיים, כציפור או פרחים, הם ברואים מחומר אנדרוגיני, מצוירים כרוחות, צלליות, משיחים בין השיטים. הם מזמן איבדו צבעי דם וחיות. מרקם הנייר הנסדק והמתקמט משופע בנימים ועורקים של סיבים עמוקים, אשר מעבירים את חוויית תהליך הבלייה. בלייה המוסיפה נופך לצניחת נפל של ציפור דגל, מלכודת ציפורים שהפכו לפרחים, איבדו ממעופן, מלכודת פרחים בתוך בקבוק צר או עציץ קטן מידה. פרחים ששולחים גבעולים כצווארים ארוכים מדי, לנשום משהו אחר. התחושה היא של כליאה והיעדר מוצא. יש שהצמחיה נעה, אבל מתוך הכרה שאין תנועתה אלא עמידה במקום, חלום בלתי אפשרי של דינמיקה כלשהי. "אני רואה צל עצים כעצים" – שם של כותרת. ואמנם העץ והצל שלו מתערבבים, מתמוססים לבליל של מסה.
 

יש בתערוכה זו חוויה של חיים והתנסות פסיכולוגית של חוויית המוות. יש פה מעל לכל ציור מאוד מרגש. תערוכה המותירה אחריה חותם חווייתי עמוק.

עדה נעמני, אוצרת המרכז, עושה את עבודתה נאמנה. הבית ברחובות אינו מתפקד כפריפריה אלא כמקום תצוגה מכובד ביותר. יש לברך את העיר על. בחירת מקצוענים כמוה וכמו מנהל הבית, יגאל נדב.

בזמנים טרופים אלה, הנראים כאילו ימי הביניים האפלים ביותר עומדים במפתן, חייבים ראשי הערים לתושבים פעילות אמנותית איכותית. זהו בינתיים הקתרזיס התרבותי היחידי הנראה לעין. קיצוץ בו, הוא כריתה נוספת בהיבט הרוחני של הקיום כאן עכשיו.

 

 

דורית קדר, "תוגה יפה על סף קמילה", על המשמר, 26.11.1990

תוגה יפה 

על סף

קמילה

מאת: ד"ר דורית קדר
1990