Into

space

By: Ora Kraus

2011

"לשוטט בעולם, לחרוש אותו בכל הכיוונים, לעולם לא יהיה פירוש הדבר אלא להכיר כמה דונמים, כמה אקרים, פשיטות זעירות אל שרידים נטולי גוף, רטט של הרפתקה, חיפושים לא סבירים מקובעים בחלל מתקתק שכמה מפרטיהם יישארו בזיכרוננו: מעבר לתחנות הרכבת ולכבישים, והמסלולים המנצנצים של נמלי התעופה, וכברות הארץ הצרות שמאירה לרגע רכבת לילה מהירה [...] ויחד איתם, לא ניתנת לצמצום, מידית וממשית, תחושת הקונקרטיות של העולם, משהו בהיר, קרוב ביותר אלינו [...] לא כאשליה של כיבוש אלא כגילוי מחדש של משמעות, תפיסה של כתב ארצי, של גיאוגרפיה שכבר שכחנו כי אנו מחבריה."[1]

 

בשורות אלו מתאר הסופר הצרפתי ז'ורז' פֶרֶק מרחבים מתרבים, מתפצלים ולובשים צורות שונות. הוא מתייחס לסוגים שונים של מרחבים ורואה את כלל החיים כמעבר ממרחב אחד למשנהו. במעברים אלו נעשות בחירות והחלטות המביאות לחצייה מנטלית של גבולות המוכר ולהתבוננויות חדשות ורעננות ביחס לסביבה ולחיים. במהלך זה נרשמים פרטי הפרטים של כל מה שנראה לעין, מתפענח טיבם של מרכיבי המרחבים ונערכת תצפית על בני אדם - מהיכן הם באים, לאן הם הולכים, מי הם ומה הם. תהיות ושאלות אלו נמשכות עד לנקודה שבה האדם חש כי המרחב נעשה בלתי סביר וכאשר מתרחשת הזרה מוחלטת של הסביבה המוכרת.

 

[...]ציורי השמן הפואטיים של חנה נוה נראים כהמשך טבעי לציוריה הקודמים. היא אינה משיטה אניות או טסה בשחקים אלא נאחזת באדמה הקרובה אליה. עבודותיה מתארות נופי לילה, המכילים שבילים מוארים לצד בתים ועצים חשוכים. היא כמו מאירה באור חיוור אך בולט את פני השטח ומאפשרת הליכה בו. בתהליך העבודה הנופים מאבדים מחשיבותם והדרכים והכבישים על סימוניהם הופכים להיות עיקר. ציוריה המלנכוליים של נוה נקשרים באופן מובהק לתצלומיה של ישי, הרוחשים חרדה ותחושת איום מתחת לפני השטח. מעברי החצייה, השבילים והכבישים בעבודותיה מזכירים את מסלולי ההמראה המסומנים של ישי. בהתייחסה למסעה בדרכים הליליות אומרת נוה: "דרכים הן נקודות על ציר שעובר בין געגוע לציפייה, מה שכבר עבר ומה שעוד איננו. לצייר דרך זה לנסות ולהקפיא רגע בהשתנות תמידית ולקבע את הארעיות. לצייר דרך זה להתייחס להבטחות וגם למעברים - מעברים בזמן ומעברים במקום. סימוני דרכים הם שפה מוסכמת המנסה להכניס סדר באנדרלמוסיה. לצייר אותם זה לשאול שאלות על שפה והסכמות."

 

אם בציורים אחרים של נוה מצויר הכביש כהלכתו בשפת סימנים מוסכמים, הרי בציור "מבט שני", שתלוי כעומד על צדו, מופרת השפה המוסכמת. סימוני הכביש הופכים לקווים ציוריים מנותקים מן המציאות. הם עומדים בפני עצמם ומרחפים בחלל אינסופי. לעומת זאת, הצללים של עצי הברוש, אשר במציאות הם חסרי גוף, הופכים בציור זה למהות ממשית יותר. השאלה היא מה קודם למה - המציאות או הבדיון. נוה עוסקת אפוא במספר חללים שונים זה מזה - המציאותי, הבדוי, והחלומי - שההבדלים ביניהם מטושטשים ובלתי מזוהים. עבודותיה לקוחות מתוך הסדרה "בין שלוש ובין ארבע" (ככותרת שירו של אלתרמן) - שעת הביניים והמעבר בין הלילה ובין עלות השחר, זמן הלבד, אשר נוה מכנה אותו "זמן הכלב." היא מתעכבת בציוריה על זמן זה, ולכן הצבע השחור שולט בהם. בתוכם מעורבים צבעים נוספים, נחבאים ומופנמים, המשקפים גם נוף נפשי פנימי - צבעים הנגלים באור החיוור המחלחל מתוך השחור.

 

[1]  ז'ורז' פרק, חלל וכו': מבחר מרחבים, תרגמו דן דאור ואוולין עמר, בבל, 1997, עמ' 105.

אורה קראוס, "אל המרחב", קטלוג איפה זה שם, הגלריה העירונית לאמנות רחובות, 2011

“To roam the world, to plow it in all directions, would never mean more than a few dunam, a few acres, tiny raids on bodyless remains, a thrill of adventure, improbable searches fixed in a sweet space whose details would remain in our memory: beyond the train stations and roads, and the glittering routes of the airports, and the narrow streets of country towns that shine for a moment a fast night train ... and together with them, it is not possible to reduce, immediately and literally, the sense of concreteness of the world, not as an illusion of conquest but as a rediscovery of meaning, a perception of a national script, of a geography we have already forgotten that we are of its members.”1

 

In these lines, the French writer Georges Perec describes expansive, fragmented, and different forms.  He relates to different types of spaces and sees the whole of life as a transition from one space to another.  At these transitions, choices and decisions are made that bring about a mental separation of the familiar boundaries and new and fresh insights into environment and life.  During this process, details of everything that are visible to the eye are recorded, the nature of the spatial components is decoded, and observations are made of people - where they come from, where they go, who they are and what they are.  This questioning continues to the point where the person feels that the space becomes unreasonable and when total alienation of the familiar environment occurs.

 

Hannah Naveh's poetic oil paintings seem to be a natural continuation of her previous paintings. She does not sail in ships or fly in the sky but clings to the ground nearest her. Her works depict night scenes, which contain illuminated paths alongside dark houses and trees. She illuminates with a pale light that emphasizes the surface and allows one to walk in it. In this process, the landscapes lose their importance, and the roads and road markings become the main issue. Naveh's melancholy paintings are clearly connected to Yishai's photographs, which are filled with anxiety and a sense of threat beneath the surface. The crossings, the paths and the roads in her work are reminiscent of Yishai's marked runways. Referring to her journey through the nighttime roads, Naveh says: "Roads are points on an axis that passes between longing and anticipation, that which has already passed and that which has not yet appeared. To paint a road is to try and freeze a moment in perpetual change and fix the impermanence. Drawing a road relates to promises and transitions - transitions in time and transitions in space. Road signs are an agreed language that tries to bring order in chaos. To draw them is to ask questions about language and agreements. "

 

If in the other paintings of Neveh the road is drawn in the agreed sign language, in the painting “second look”, which hangs on its side, the agreed language is broken. The markings of the road turn into picturesque lines cut off from reality. They stand by themselves and float in infinite space. On the other hand, the shadows of the cypress trees, which in reality are bodyless, become in this painting a more substantial essence. The question is what comes first - reality or fiction. Naveh therefore deals with a number of different spaces - the real, the imaginary, and the dream - whose differences are blurred and unrecognizable. Her works are part of the series "Between Three and Four" (as in the title of Alterman's poem) the intermediate hour and the transition between night and dawn, the time of loneliness, which Naveh calls "dog time." She lingers in her paintings about this time, and therefore the black color controls them. These include additional colors, hidden and introverted, which also reflect an internal mental landscape - colors that are revealed in the pale light that seeps out of the blackness. 

_______________

1 Georges Perec, Space, etc.: A Selection of Spaces, translated by Dan Daor and Evelyn Amar, Babylon, 1997.

Ora Kraus, "To the Space", catalog. The Municipal Art Gallery Rehovot, 2011

אל

המרחב

מאת: אורה קראוס
2011